אבנים בכיס המרה - מטיפול טיבעי לקונבנציונלי - הסיפור שלי
שלום לכל הקוראים,
אתחיל מזה שאני לא כותב תוכן או בעל כישרון כתיבה. אבל אנסה לספר את הסיפור האישי שלי והדרך שעברתי במשך שנה עם סיפור האבנים בכיס המרה.
ההתחלה
לפני כ-שנה איפה שהוא בתחילת 2022 הייתי מתעורר לפנות בוקר מכאבי בטן עליונה מטורפים לפעמים 3 פעמים בשבוע לפעמים פעם 1 די משתנה.
בגדול די התעלמתי מהסיטואציה ובאופן קבוע לפנות בוקר הייתי לוקח אופטלגין נוזלי.
המשכתי ככה את חיי כרגיל תקופה עד שהגיע עוד התקף כאבים מטורף מאוד שלא ישנתי כל הלילה ונתקעתי במקום ללא אופטלגין וזה היה סבל נוראי. פה החלטתי ללכת לבדוק את זה.
קבעתי תור לרופאה שלי, היא שלחה אותי לכל מיני בדיקות דם שחזרו תקינות ולטענתה כנראה יש לי עודף חומציות בקיבה. היא נתנה לי כל מיני כדורים להורדת החמוציות בזמן הכאב.
כשהיה לי שוב התקף כאבים הכדורים הנ"ל לא עזרו.
הגילוי
יום אחד, אחרי לילה שקט קמתי בבוקר זה היה ב5.7.22 ובדרך לעבודה התחילו כאבים מטורפים – באותו הבוקר הייתה לי פגישה ממש חשובה בעבודה וניסיתי להגיע אליה בכל מקרה. כמה דקות לפני תחילת הפגישה כבר לא הייתי מסוגל יותר לסבול תכאבים והחלטתי שאני נוסע לרופא עכשיו (כמובן שזה הוביל לריב גדול עם הבעלים של החברה שלי כי אני לא מגיע לפגישה בדקה ה90)
כשהגעתי לרופאה סובל מכאבים מאוד חזקים היא שוב בדקה אותי ונתנה לי די הרבה כדורים שונים נגד חומציות בקיבה וגם אמרה לי שאלך לעשות בדיקת אולטרסאונד ושלחה אותי לכל מיני בדיקות דם.
בדרך הביתה מהרופאה סבלתי מכאבים מטורפים כל כך ולקחתי את כל הכדורים שהיא נתנה לי. כשהגעתי הביתה הייתה לי בחילה נוראית והקאתי הרבה.
זה היה התקף ממש ארוך שנמשך עד למחרת בבוקר בערך.
הרגשתי שהכדורים נוגדי חומציות עשו לי רע.
קבעתי תור לאולטרסאונד - ועשיתי את הבדיקה (לקח איזה שבועיים עד שהגיע התור שלי – אני לא ממש זוכר כבר אם היו לי התקפים בין לבין או לא).
באולטרסאונד עצמו בשנייה שהבחור שם לי את המכשיר על הבטן הוא ישר אמר לי שיש לי אבנים בכיס המרה ונראה שזאת הסיבה לכאבים שלי. כמו כן יש לי כיס מרה נפוח ונראה שגם קצת דלקתי (גם בבדיקות הדם שהרופאה האחרונה שלחה אותי ראו דלקת בגוף)
כל מי שאי פעם סבל מבעיה רפואית מבין את הרגע הזה שסוף סוף יש אבחנה, עכשיו אני יודע מה הבעיה שלי ולמה אני סובל מכאבים – יש לי נושא לחקור ולראות מה זה.
פה התחלתי לקרוא הרבה על אבנים בכיס המרה – במקביל קבעתי תור נוסף לרופאה שלי ותור לנטורופת.
הטיפול הטיבעי
עליתי לשיחה עם הנטורופת שאמר לי מיד מה הולך לקרות – הרופאים ישלחו אותך לכירורג והוא יגיד מייד לנתח
- אל תלך לניתוח הזה
- מעכשיו אתה חייב לשנות את התזונה ברמה קיצונית לרק תזונה טבעונית עם ממש מעט שמן.
ההיגיון הוא שכיס המרה מופעל כשצורכים שמן או שומן ואז לעיתים האבנים בתוכו חוסמים את היציאה מכיס המרה או צינור המרה. ברגע שלא צורכים שמן או שומן או צורכים רק ברמה ממש נמוכה אין הפעלה של כיס המרה ואין כאבים של חסימות.
על הדרך הוא הנחה אותי גם להפסיק עם סוכר באופן כללי ועם חיטה.
ככה בעצם בבת אחת הורדתי מהתזונה של את כל החטיפים השטויות הסוכרים הבשר החלב כל מה שקשור לבצק, לחמים וכדומה..
חיי לפני
זה הזמן אולי לספר קצת על שגרת החיים שלי לפני השינוי התזונתי הזה.
הייתי אוכל כמעט כל יום בחוץ, לאפות, בגט עם שניצל, חומוס, מקדונלדס וכו''.. במשך היום הייתי מנשנש בייגלה, עוגיות ודברים כאלה שהיו ששמים במטבח של העבודה. קפה שותה עם סוכר, כל ערב כמעט מעשן ג'וינט ומסיים מול הטלוויזיה עם חטיף או גלידה או משהו כזה..
אני 165 מטר והגעתי למשל של 75קילו בערך. שלא נדבר על ספורט שלא עשיתי כלום רק הייתי מול מחשב כל היום.
המשך
מרגע השינוי התזונתי שלי ירדתי בצורה די מהירה (לא זוכר בדיוק כמה זמן אבל מהר) הגעתי ל60 קילו – ירידה של בערך 15 קילו.
חוויתי כל מיני תופעות ליווי בתהליך – למשל התזונה שלי השתנתה ברובה לקטניות והם גרמו לי להרגשת נפיחות בבטן ולא נעימה – אף אחד לא הזהיר אותי בנושא אבל מסתבר שלוקח לגוף זמן להסתגל לעיכול קטניות.
אבל בסה"כ בהתחלה השינוי היה לי טוב והרגשתי עם זה מעולה. אבל לאט לאט התחלתי להרגיש ממש חלש יותר וגם היו לי מידי פעם סחרחורות. לא ממש הבנתי מה עובר עלי כי אלה הרגשות לא חוויתי בעבר, מין חוסר ריכוז, חולשה, סחרחורת, דכאון אפילו.
אחרי תקופה די ארוכה שבאמת לא היו לי יותר כאבים פתאום הופיע שוב התקף של כאבים.
בשלב זה ביקשתי שיחה עם הנטורופת שוב וביקשתי ממנו המלצה על מישהו שמתמחה יותר באבנים בכיס המרה ובכלל בעל ניסיון רב יותר בטיפול, הוא הפנה אותי למומחה לטיפול טיבעי באבנים בכיס המרה.
קבעתי איתו פגישה ומילאתי את השאלונים שלו.
בפגישה איתו הוא שאל כל מיני שאלות וביקש ממני להתחיל לקחת מולטי ויטמין, מגנזיום, ויטמין C ושמונת האוצרות (צמחי מרפא סינים)
נתן לי תרגילי נשימה וביקש שאחזור אליו עוד חודש לראות מה מצבי.
בזמן החודש הזה המשכתי להקפיד על הכל ועדיין הרגשתי חלש וסחרוחורות אבל לא ממש הבנתי מה עובר עלי.
אחרי חודש חזרתי לאותו מומחה כאשר הפעם ממש הרגשתי כבר רע וחלש מאוד. למרות זאת החלטנו שהפעם נקבע פגישה לניקוי עצמו והוצאת האבנים (אספר בפירוט על זה בהמשך). קבענו לעוד בערך חודש.
הנפילה
היו לי לעיתים רחוקות ממש (אולי עוד פעמיים – שלוש) התקפי כאבים שנמשכו לילה.
יום אחד קבעתי עם חברים אחרי העבודה.
נפגשתי איתם – הם אכלו פיצה 😊 אני שייק פרות על בסיס מים. עישנתי באותו רגע גם ממש קצת מריחואנה – לא משו שהיה אמור להשפיע עלי ממש.
פתאום הרגשתי ממש סחרחורת רצינית (אם חוויתם פעם אז כמו סטלה רעה כזאת). אמרתי לחברים שאני הולך לישון קצת ברכב להתאושש.
הלכתי לרכב אבל התחושה לא עברה לי. החלטתי שאני נוסע הביתה – זאת הייתה אחת הנסיעות הכי מפחידות שהיו לי במשך חצי שעה נסיעה כאשר אני לא מצליח לראות בפוקוס והראש מסתובב – זה היה מפחיד אבל שרדתי את הנסיעה.
הגעתי הביתה והלכתי לישון עם סחרחורות למחרת קמתי עם תחושות מוזרות, מעיין סחרחורות קלות כאלה, חוסר פוקוס, עצבות ודכאון כזה, חוסר חשק או יכולת לקום מהמיטה.
ממש סוג של חולה – תחושות מוזרות ממש.
אחרי יומיים כאלה שאני במיטה עליתי מול רופא אונליין של כללית – לרוב הם לא ממש יודעים מה לעשות אבל אמרתי שייתן לי הפניה לבית חולים. במקרה ולראשונה עלתה מולי רופאת מיון, היא הסתכלה על בדיקות הדם שלי ואמרה לי שהB12 שלי ממש נמוך – חייב לציין שבמשך כל התקופה עשיתי הרבה בדיקות דם לבדוק את מצבי, מסתבר שחודשיים -שלוש לפני הB12 שלי היה ממש על הגבול התחתון – 280 אבל זה עדיין בטווח התקן עד 250 אז הרופאה שלי אמרה שהכל בסדר.
הרופאה אונליין אמרה לך ללכת לקנות תוסף B12 לקחת במיידי 2 כדורים ולהתחיל לקחת 2 כדורים כל יום חודש ואז כדור 1 ביום.
החלמה והתאוששות
שוב סוף סוף הייתה לי תשובה למה הרגשתי מה שהרגשתי. התחלתי לקחת B12 כל יום ובמקביל יצאתי להליכות מידי יום – זה ממש עזר לי עם הדאון שהיתי בוא. לאט לאט התחלתי להרגיש יותר טוב – זה ממש לא היה פתרון קסם לקח לפחות חודש-חודשיים עד שהרגשתי שאני חוזר לעצמי.
הניקוי הטיבעי של האבנים בכיס המרה
יש תהליך מקדים של כמה ימים לפני שבהם היה אסור לי לאכול שמן ושומן בכלל ממש כלום והייתי צריך לשתות ליטר מיץ תפוחים סחוט כל יום.
הרעיון בזה הוא למלא את כיס המרה במיצי מרה בשביל שביום הניקוי הסחיטה של כיס המרה תהיה חזקה יותר.
בתהליך מגיעים לכמה שעות לפני למטפל לארוחה אחרונה אצלו ובדיקה, עוברים לצימר שם הוא מסביר על התהליך מלווה את ההתחלה ואז נוסע והמטופל נשאר שם בצימר ללילה להמשך התהליך. בבוקר המטפל מגיע שוב לקחת את הציוד שלו ולראות שהכל בסדר.
אז הגעתי ליום של הניקוי, כאשר הרגשתי עדיין חלש – כנראה מכל עניין הB12, המטפל בדק אותי והחליט שנעשה את הניקוי. אכלנו אצלו ארוחה ללא שמן כמה בדיקות, קצת נשימות ונסענו לצימר.
כאשר הגענו התהליך היה כזה:
- ביצוע חוקן לניקוי הקיבה כ-3 פעמים
- שתיה של מלח אנגלי (הוא גורם לשלשול חזק) כמה פעמים בהפרש של כמה שעות
- שתייה של כוס שלמה של שמן זית מעורבב עם רוטב סלט כזה בשביל הטעם
- שוב שתייה בהפרש של כמה שעות של מלח אנגלי עד שעות הבוקר.
המלח האנגלי והשמן היה מגעיל מאוד מאוד אבל שרדתי את זה ושתיתי
כל הלילה שילשתי ואפילו הקאתי הכל בשלב מסויים בלילה.
- בשרותים שמים רשת כזאת בשביל שתתפוס את האבנים שיוצאות כי כבר משלשלים רק מים מעבר לזה.
ו.. הפלא ופלא זה עבד והאבנים באמת יצאו (מצורפת תמונה שלהם) :
סיימתי את הבוקר סחוט ומותש אבל מאושר מזה שהאבנים יצאו.
המטפל אמר לי שנצטרך לחזור על התהליך כמה פעמים עד שיצאו כל האבנים.
אחרי תהליך הניקוי
אחרי הניקוי חזרתי לאכול קצת בשר ללא שומן כמו חזה עוף. גם ביצה בבוקר ודג פעם בשבוע.
אחרי שבועיים בערך חזרתי למטפל לביקורת. אמרתי לו שיש לי תקופה ארוכה בלי קשר לאבנים יציאות רכות. הוא ביקש שאלך לעשות קולונוסקופיה ואז אחזור אליו.
את הקולונוסקופיה קבעו לי רק לעוד חודש. בינתיים המשכתי תזונה ללא חיטה וסוכר וממש מעט שומנים.
התחלתי לעשות נשימות של ווים הופ ופעילות גופנית – זאת תקופה שהרגשתי ממש טוב.
הנפילה הגדולה
בתקופה הזאת הייתי בשגרה די טובה של אוכל דג פעם בשבוע, ביצה בבוקר וכל השאר קטניות וטבעוני.
עושה אימון כל יום, נשימות מקלחות קרות.
ואז יום אחד עשיתי אימון משקולות (עד אז הייתי עושה משקל גוף ככה שזה היה אימון חזק יותר מהרגיל) החלטתי שאני צריך ארוחת חלבונים טובה אז אכלתי סלמון (יש בסלמון הרבה שומן)
הכל היה בסדר ואז אחרי הצהריים אכלתי לביבות (זה היה בחנוכה) , ואז זה הגיע בבום, עוד התקף קשה, כאבים בלתי נסבלים. הקאתי לקחתי 2 אדוויל ושכבתי.
בסוף הכאב נחלש ועבר וקמתי בבוקר.
אך הפעם היה משו קצת שונה שלא קרה לי בעבר, הכאב לא היה ממש חזק בטרוף כמו התקף אבל היה כאב חלש כזה שלא עבר במשך כל היום.
לקראת הערב הוא התחזק וגם שמתי לב שפתאום צבע הפיפי שלי נהיה ממש חזק כמו חום כזה.
החלטתי ללכת למיון, שם עשו לי כל מיני בדיקות.
כששלחו אותי לאולטרסאונד הוא אמר לי שיש קצת אבנים וכיס המרה לא נפוח אז לא נראה לו דרמתי.
חזרתי שמח לרופא שטיפל בי (פה כבר הייתי עם משככי כאבים שהם נתנו לי אז הרגשתי די בסדר)
וחשבתי שאשוחרר הביתה. הוא הגיע ואמר לי, תשמע אתה מתאשפז.
הבילירובין שלך מהבדיקות דם ממש גבוה מה שאומר שיש לך חסימה בדרכי המרה (מסתבר שהשתן אגב זה סימן לזה).
האשפוז
עליתי למחלקה להתאשפז, ישר בקבלה אמרו לי שמעכשיו אני בצום ואסור לי לשתות ולאכול כלום.
הם עושים את זה כי אם יש דלקת בלבלב זאת הדרך להתרפא.
אחרי כמה שעות – מאוחר בלילה הגיע הרופא התורן לדבר איתי.
הוא אמר שיש לי חסימה אבל לא נראה שיש דלקת אז שאחזור לשתות ולאכול. אמר שנחכה יום-יומיים לראות אם יש שיפור לבד ואם לא נצטרך להתערב.
ככה עברו להם יומיים באשפוז – כאשר אני בסה"כ בסדר לא כאבים מטורפים אז פשוט שוכב שם ונח (בערך כמה שאפשר לנוח באשפוז – זה לא מקום נעים ואי אפשר באמת לישון שם כמו שצריך)
כל יום הם עשו לי בדיקת דם וצערי לא היה שיפור בבילורובין לכן החליטו להפנות אותי לבדיקת US
זאת בדיקה שנעשית בטשטוש (תכלס ישנים ולא מרגישים כלום) שבה מכניסים צינור לפה עם מצלמה עד לצינור המרה ורואים אם יש חסימה.
בבדיקה שעשו לי ראו שיש חסימה בצינור ואז מייד העבירו אותי לERCP זאת פעולה דומה, גם מכניסים צינור לפה רק שהפעם עושים משו אקטיבי ומנקים תחסימה מצינור המרה.
הרופא שעשה לי את זה נראה ממש ממהר – אפילו שמעתי אותו אומר שלא אכל עדיין ויש איחור בתור (לכל מי שיש אפשרות לעשות פרטי ורגוע תמיד עדיף).
עשיתי את הפרוצדורה וניקו לי את הצינור.
למחרת עדיין היו לו כאבים חלשים כאלה כמו שהיה לי תמיד, ניסיתי לאכול קצת.
בבדיקות הדם שלי הבילורבין שלי התחיל לרדת אז הודיעו לי שאני משתחרר הביתה ושאחכה למכתב שחרור.
אחרי שעתיים בערך הביאו לי את המכתב שחרור, אני הייתי חלוק בדעתי בנושא מצד אחד ממש רציתי ללכת כבר הביתה (שוב אשפוז בבית חולים זה לא כיף בלשון המעטה) מצד שני עוד הרגשתי אי נוחות בבטן וכאבים.
שיתפתי את האח והוא אמר שהוא יקרא לרופא שיראה אותי לפני שאני יוצא.
הרופא בדק אותי ואמר שהכל נראה בסדר וזה כנראה רק בראש שלי. אבל בשביל שארגיש יותר טוב שאשאר עוד לילה ואשתחרר בבוקר.
אחרי כמה שעות הרגשתי ממש בחילה, הלכתי לאחות ואמרתי לה שאני מרגיש שאני הולך להקיא תוך כדאי שאני אומר לה את זה נהיה לי ממש סחרחורת ואמרתי לה שאני לא יכול לעמוד, היא עזרה לי להגיע למיטה ושם הקאתי המון כל מה שהיה לי בבטן.
הרופא הגיע וניסה לחבר לי עירוי (כי כבר ניתקו לי אותו שהייתי אמור להשתחרר הביתה) הוא הסתבך עם זה ולא הצליח ואני בנתיים אומר לו שמשהו ממש לא בסדר והכל מסתחרר לי. הרגשתי שהוא לא מקשיב לי ורק עסוק בלמצוא וריד אז החלטתי פשוט לעצום עיניים. באותו הרגע איבדתי הכרה לכמה דקות וכשהתעוררתי הוא כבר סיים לשים לי את המחט בוריד ונתנו לי עירוי.
באות והרגע הרגשתי שאני חייב להתפנות לשרותים, אחרי שסיימתי תתרופה נגד בחילות שנתנו לי לוריד . קמתי לשרותים, שם יצא לי בצואה בצבע דם שחור כזה עם ריח חזק.
יצאתי וסיפרתי לאחות שאמרה לרופא.
הרופא הגיע ואמר לי שהוא צריך לבדוק ולהכניס אצבע לרקטום – שוב ממש לא נעים אבל אין מה לעשות, הוא עשה את זה וראה את הדם.
הוא הלך ואחרי כמה רגעים הגיעו אחים ולקחו אותי עם המיטה לאותו מקום שעשיתי את הERCP .
הם הסבירו לי בדרך שיש לי דימום פנימי והקפיצו את מנהל המחלקה של הגסטרו מהבית (זה היה אמצע הלילה) שיעשה שוב את הפעולה הזאת של הצינור דרך פה בשביל לעצור תדימום.
שוב נתנו לי שת הטישטוש, כשתהעוררתי סיפרו לי שאכן היה לי דימום רציני מהפעולה של הERCP איבדתי כמות גדולה של דם. הם עצרו את הדימום והחזירו אותי למחלקה, שם נתנו לי (לראשונה בחיי) עירוי דם כי איבדתי הרבה דם.
הייתי ממש בסכנת חיים ואם באמת הייתי יוצא הביתה באותו היום קשה לדעת איך היה נגמר.
התאוששתי במחלקה עוד יומיים ואז שוחררתי הביתה. כבר באותו היום בבית היו לי שוב כאבים שוב חזרתי לבית החולים, נתנו לי משוה נגד כאבים – ראו שבידקות הדם בסדר ויום אחרי שוחררתי שוב.
החוויה הזאת הייתה ממש מפחידה ואחריה החלטתי שאני הולך לעשות את הניתוח ולא מסתכן יותר.
כבר באשפוז עצמו יצרתי קשר עם פרופסור ניר לובצקי שאחרי חיפוש באינטרנט ראיתי שהוא מהכירורגים המובילים בארץ ומנהל מחלקת השתלות כבד וכיס מרה באיכלוב.
אחרי שבוע מהשחרור בערך הגעתי אליו, הוא כמובן ישר אמר לי שיש לנתח אבל כדאי לתת שבועיים לפחות לגוף להתאושש מכל מה שהיה בבית חולים.
לבסוף נתנו לי תאריך לניתוח אחרי חודש.
הניתוח
עשו לי קבלה טלפונית מהבית והגעתי רק ב13:45 כאשר הניתוח היה ב15.
הייתי בצום מ8 בבוקר.
הגעתי למדיקל סנטר. המתנה קצרה ואז לקחו לי מדדים.
משם עליתי לחדר הכנה, החלפתי בגדים והגיעו לדבר איתי מנתח והרופא המרדים - כהרגלם של רופאים הם לא דיברו יותר מידי. שאלו כמה שאלות נתנו לי לחתום על מסמכים ומשם עברנו לחדש ניתוח.
שכבתי במיטת הניתוח כמה דקות ואז החדירו לי עירוי והמרדים הזריק לי חומר הרדמה.
הדבר הבא שאני זוכר הוא ההתעוררות בחדר התאוששות.
מסתבר שהניתוח ערך כ-40 דק ועוד שכבתי בחדר ההתאוששות כ-40 דק עד שהתעוררתי.
בהתאוששות קצת כאב לי אז נתנו לי משכך כאבים וגם חומר נגד בחילה.
משם עברתי למחלקה עצמה והגיעו לשם גם המשפחה שלי.
באותו הערב אכלתי ממש קצת יוגורט ונחתי.
בבוקר הרגשתי קצת כאבים באזור החתכים ובבטן.
אחרי הצהריים של היום למחרת כבר חזרתי הביתה – הימים הראשונים (בערך 7-8 ימים) היה קשה לי בעיקר לקום משכיבה או ישיבה ויכולתי לישון רק על הגב. לא יכולתי גם להתכופף.
אחרי 7-8 ימים היה שיפור ניכר. לא כאב לי והתחלתי לישון על הצד וגם להתכופף
בשבוע השני ממש הרגשתי כבר מעולה וללא כאבים כאילו כרגיל.
אבל בשבוע השלישי פתאום התחילו לי כאבים שוב דווקא בבטן התחתונה וכאב כללי בבטן ואי נוחות.
כחודש וחצי אחרי, נעלמו הכאבים לגמרי.. נשארתי רק עם תחושת בחילה לפעמים אחרי ארוחות.
